המקום שממנו אני מגיעה הוא מאמונה שאפשר גם אחרת, אין מושלם ולא יהיה מושלם, מול הציפיות שלנו כאימהות להיות מושלמות, לזהות בדיוק את הצורך של הילד ולספק אותו באופן מיידי – באה התיאוריה של וויניקוט ונותנת מקום לשגיאות שלנו כאמהות.
לא רק שמותר לאימא לטעות, אלא שלפי תיאוריה זו, שגיאות אלו נותנות לילד מרחב להתמודד בעצמו עם התסכול ולצמוח ממרחב זה. הילד חווה את הרצון הגדול שלנו לספק את צרכיו ולהרגיע אותו, וזה מה שנותן לו את הביטחון בעולם ובעצמו. סיטואציות שמזמנות התמודדות עם תסכול הן מצמיחות לפי התיאוריה הזו ולכן יש לאפשר התמודדויות אלו ובטח שלא למנוע אותן או לחשוש מפניהן.
ביעוץ המשפחתי אני משלבת תיאוריות שונות מתחום הפסיכולוגיה ובעיקר יישום התיאוריה של אדלר, אשר נשענת בעיקר על המקום שלנו להסתכל על עצמנו ועל האחר בסובייקטיביות, ללא ביקורת או אמת אחת נכונה.
מהמקום שבו אנחנו מבינים שאין רק אמת אחת וכל אדם מסתכל בצורה שונה על אותה התמונה, אנחנו משחררים משהו וזה עוזר לנו בכל מקום ואספקט בחיינו, וכמו בקסם גם במשפחה שלנו.
להסתכל דרך משקפיים אחרים זו הבנה ומודעות של איך אני רואה ומפרשת את היחסים שלי עם העולם, העבודה שלנו היא לרוב להרחיב את הפריזמה, את האפשרויות הקיימות לתפוס ולהכיר את המציאות.